כך הכל התחיל...

ערב ליל הסדר תשכ"ז (11.4.68) - קבוצת יהודים שכרה את מלון "פארק" הערבי בחברון לעשות בו את ה"סדר". היהודים התנחלו במלון גם לאחר הפסח.

חודש וחצי לאחר מכן(21.5.68) - הועברו היהודים להתיישב בממשל הצבאי בחברון בטיעון של שיקולים ביטחוניים.

3 שנים לאחר מכן(19.8.71) - לאחר מאבקים רבים וקשים הוקמה קרית ארבע והחל לפעול "הועד המקומי", אשר פעל בכפוף לממשל הצבאי.

באותה שנה(1971) - הוצא תקנון קרית ארבע עפ"י צו 561 ו "הועד המקומי" נקרא "מינהלת קרית ארבע" כאשר יושב הראש מונה מטעם משרד הפנים ונקרא "ממונה".

10 שנים לאחר מכן(1.3.81) -  הוכרזה קרית ארבע כמועצה מקומית עפ"י צו 892 ובשנת 1985 נערכו הבחירות הראשונות לראשות מועצת קרית ארבע.

"כך זה התחיל" - מאת הרב משה לוינגר


הכרתי את אליקים העצני בפעילות למען עלית כפר עציון שהתקיימה בקיץ תשכ"ז מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים.

בחג הסוכות כחודש לאחר עליית כפר עציון מטלפן אלי אליקים ומזמינני לפגישה דחופה במשרדו וזה סיפורו: "כמה אנשים בקרו אצל הרב סרנא ראש ישיבת חברון, לשוחח אתו על החזרת הישיבה שחרבה במאורעות תרפ"ט. תשובת הרב היתה: פגשתי את בן גוריון בביקורי בחברון לפני כמה ימים והצעתי לו להחזיר את הישיבה לחברון, ובן גוריון התפלא מדוע עוד לא עלינו - נו, נו, צריך לעלות מיד".
גם אליקים הפטיר לאחר סיום הסיפור - "נו, מה לעשות, צריך לעשות משהו!!"

פניתי לצעירי המפד"ל ובקשתי שיפרסמו מודעה בעתונות: "מי מוכן לעלות חברונה - בקרוב תבנה שם עיר יהודית." הסכימו. התפרסמו הודעות. היו גם שהביעו נכונותם לעלות. היתה גם קבוצה מקבילה לתנועה למען א"י השלמה, גם הם פרסמו מודעות.

בין היהודים שנענו לאותן מודעות היה בחור נחמד וטוב שנפל לאחר זמן בקרב נגד מסתננים בבקעת הירדן, משה שטיינר ז"ל.
משה נדלק לרעיון ויחד החלטנו לכנס פגישה בבית המפד"ל, בתל אביב. ימים ספורים לפני הפגישה פגשתי את הרב אליעזר ולדמן ביציאתו מבית הכנסת "זכרון משה" בירושלים. ארשת פניו העידה על עצבות מסוימת. אמר לי ר' אליעזר: "רצינו מאוד ללכת לגור בכפר עציון, אך הם החליטו לא לקבל משפחות מבוגרות". השבתי לו: "מענין לענין באותו ענין. בעוד ימים ספורים מתקיימת פגישה על עליה לחברון. אולי תבוא?" השיב ר' אליעזר: "אבוא אי"ה, להזיק בוודאי זה לא יזיק".

הפגישה התקיימה. אשתי מרים לא השתתפה בפגישה. אבל זכור לי היטב שאמרה לי לפני הפגישה: "תראה, הממשלה לא תעלה אתכם, אתם תעלו ואח"כ העניין יסתדר". בפגישה השתתפו כ30 איש, חלקם ראשי משפחה. הפגישה היתה עירנית. מבין תושבי הקריה הנוכחיים חוץ מר' אליעזר וממני - היה רק צבי סגל.
בסיום הפגישה הבאתי כאחת הסכום את הצעת מרים - הייתי היחיד שהצביע למענה. הרוב תמך במגעים מדיניים ובהרחבת המסגרת.

החלה פעילות. כולנו היינו ירוקים ביותר בהלכות פוליטיקה (אולי עד היום?!) זכור לי היטב באיזו יראת רוממות הלכנו לפגישות. פעם קיבלתי טלפון מ"אחד הפעילים"; "תבוא לפגישה ע"י הסוכנות מחר ב06:00 בערב". כשהגעתי אמרו לי: "יש פגישה עם מתאם הפעולות בשטחים אל"מ שלמה גזית, במשרד הבטחון הרחוק כ300 מטר ממשרדי הסוכנות אך אסור להזכיר 'משרד הבטחון' בטלפון". אל"ם גזית אמר לנו: "תקבלו תשובה". עד היום טרם קבלנוה.
ראש הממשלה דאז לוי אשכול ז"ל לא רצה לקבלנו,
גם שר הבטחון דאז משה דיין סרב. היום לאחר שנים, נדמה לי, שהם סרבו בתוקף לקבלנו כי לא ידעו מה ישיבו.
עדוד חם ביותר קבלנו מראשי התנועה למען א"י השלמה ומברוך דובדבני שאמר לנו בזו הלשון: "אינני יודע כמה אוכל לעזור לכם, כוחי אינו גדול. אבל אני אתכם בכל לבי".

פעלנו גם להרחבת המסגרת. עיקר הפעילות נעשתה ע"י יענקלה לוין
שלמד באותה שעה במרכז הרב והביא את רוני שטרסברג, צבי אידלס, ישראל כפיר, הרב שלמה אבינר, מנחם פליקס ועוד חבר'ה שהיו כולם רווקים והיוו את הגרעין של ההתנחלות. מנחם פליקס התארס בדיוק באותה תקופה והוא הקפיד לכתוב בשטר האירוסין שיתחתן עם הכלה המהוללה טובה ע"מ לגור בחברון.

לאחר פעילות של כ 3 חודשים לנסות ולהשיג אשור ממשלתי להתנחלות בחברון התכנסו שנית בתל אביב. זה היה שלושה שבועות לפני פסח. שוב התקיים דיון ממושך והפעם היתה הצבעה ממש הפוכה: כולם פרט לאחד בעד עליה אף ללא רשות המוסדות. סוכם עפ"י סגנונו של עובד בן עמי, מראשי התנועה למען א"י השלמה: "אם הממשלה אינה מברכת אותנו עכשיו, נעלה ונזכה לברכתה לאחר מעשה".
גלגלי המעשה החלו לרוץ.

התחלנו לסייר בחברון יחד עם זקני חברון ע"מ למצא מקום. לעולם לא אשכח את הסיור עם מר אברהם פרנקו (מראשי הקהילה לפני מאורעות תרפ"ט) בבית הקברות שהיה מופקר ומוזנח ובחלקו הסלעי שטח למרעה צאן. כשהגענו לחלקת הקדושים שהיתה זרועה ירקות אמר מר פרנקו: "אתה רואה - פה חלקת קדושי תרפ"ט, בקצה החלקה, תחת הכרובית, קבור אבא שלי".

מר פרנקו מאוד שמח על המגמה לשוב ולחדש את הישוב בחברון, וכשהגנו לבית הדסה הוא הבטיח לנו את הבניין בזו הלשון:
"כשתעלו לחברון תקבלו ממני את הבניין".
לאחר כמה שנים קבלנו ממנו מסמך על כך.

בסוף הסיור סוכם לקבל את הצעתו של שמעון שליכטר: "אי אפשר לדעת מה בדיוק יתפתח, בינתיים נשכור מלון, נערוך את "הסדר" ונחוג את חג הפסח".

נכנסנו למלון פארק בחברון. חששנו שבעל המלון יפחד מחבלנים, ולכן הצגנו את עצמנו כתיירים משוויצריה. שכרנו את המלון ל 10 ימים עם אופציה להארכה ככל שנרצה.

בעל הלון שמח מאוד על רצונו להתארח ובמיוחד גדלה שמחתו כשאמרנו לו שאולי נשהה במלון זמן ממושך.

מחברון נסענו לפגישה עם התנועה למען א"י השלמה. הם שמחו על החלטתנו והבטיחו לסייע בכסף ובבטחון.

החלו ההכנות, נקנו מצרכים, וכל מטבח המלון המוסלמי הפך למטבח כשר למהדרין מן המהדרין. עברנו לטפול בנושא הבטחון. ביחד עם אל"מ יהושע ורבין מהתנועה למען א"י השלמה, נסענו לפיקוד מרכז, ישר לחדרו של אלוף הפיקוד עוזי נרקיס.
כשהגענו הוא לא הי בחדר - סעד סעודת צהרים. חיכינו. כשחזר התפרץ בחמת זעם על אל"מ יהושע ורבין: "מדוע נכנסתם לחדרי?, מדוע הבאת אותם אלי?" (כפי הנראה קיבל הוראה לא לקבל אותנו).
בסופה של הנזיפה כלפי ורבין פנה אלינו: "מה אתם רוצים?" השיבונו: "רוצים לעלות לחברון". השיב: "לא איכפת לי, אני לא יודע שום דבר, תשכרו מלון, תעמידו אהלים, אני לא יודע, אני לא יודע".

תגובתו היתה מוזרה. ורבין רמז שנצא. יצאנו כשהיינו בחוץ אמר ורבין: "אתם רואים! - המטכ"ל שמע את תכניותיכם. בודאי יקבלו אחריות לבטחונכם. כל החוטים תפורים. שלום".

הענין נראה מוזר. החלטנו לנסוע לחברון ולשוחח עם המושל הצבאי. גם הוא הגיב באותה צורה: "אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא אחראי".

כשהגענו בערב פסח כשעתיים לפני הסדר - שוב אותה תגובה. שאלנו: "אז מה - איך יהיו סדי השמירה?", המושל הצבאי נשאר נבוך, לקח את עתון "מעריב" שהיה מונח לפניו, קרע את השפה הלבנה של העתון לאורך כל העמוד, וכתב: 'אל מפקד המשטרה כאן. נא לתת למוכ"ז 2 עוזים, ו4 רובים!' וחתם את שמו.
נגשנו למפקד המשטרה וקבלנו את הנשק. מעניין עד היכן אפשר להגיע במדיניות של הססנות.

המשפחות הגיעו בשתי משאיות, העדפנו לספר לנהגים שנוסעים לבאר שבע, וכשעברנו את חברון אמרנו להם: "יש לכם מזל, החלטנו לקצר את הדרך". כשהורידו את המקרר הראשון הפטיר עמוס בן שפר: "כל הזמן לא האמנתי לספור אבל אם הביאו פריג'ידר, זה רציני".
ההכנות לסדר הסתיימו. נקבעו מזוזות בדלתות חדרי המלון ונפרדנו מהב' רחל ינאית בן-צבי אשר באה לברכנו - לרגל העלייה לחברון.

עורך הסדר היה חבר הכנסת הרב חיים דרוקמן, והשתתפו אישים, כגון: משה שמיר, שמואל כץ, ישראל הראל ועוד.

דברי ברכה חמים על הזכות לקיים שוב את "סדר" בעיר האבות נאמרו ע"י עורך ה"סדר" ושאר המסובים. הכל ספרו ביציאת מצרים עד חצות הלילה, ואז החלו הריקודים, בשיתוף חיילי משמר הגבול, אשר נשלחו לשמור עלינו למרות ההוראות המדיניות, ש"אנחנו לא יודעים דבר". בולטת היתה הצטרפותו של אחד המפקדים הדרוזיים, עאמר, אשר רקד בחום ובלהט "ושבו בנים לגבולם".

במוצאי יו"ט ראשון של חג התקיימה אסיפת חברים ראשונה. היות וחלק מהנוכחים במלון נטו להכיר את עצמם כאורחים ולא כמתנחלים, נשאלה השאלה למי יש זכות הצבעה, נזכרתי באסיפה הראשונה בכפר עציון, גם שם נשאלה אותה שאלה. שם נוסחה השאלה: "מי בטוח שישאר בכפר עציון?" - הורמה אצבע אחת של בת מניר עציון (שבסופו של דבר לא נשארה). לכן הפעם הצגתי את השאלה בנוסח זה: "מי בטוח שלא ישאר?" הורמה אצבע אחת בלבד.

בימי חול המועד בקרו במלון, נציגי התנועה למען א"י השלמה והשרים אלון ובגין וורהפטיג. הראשונים היו אנשי התנועה שבקרו ביום ראשון, א' דחוה"מ, אלון - ביום שני, בגין - ביום שלישי, וורהפטיג - ביום חמישי.

בין אנשי התנועה למען א"י השלמה היה גם המשורר נתן אלתרמן ז"ל אשר נשא את נאום הברכה בשם התנועה. הוחלט על שיגור מברקי ברכה לראש הממשלה ושר הבטחון וחתמנו בפעם הראשונה - מתנחלי חברון.
שר הבטחון השיב במברק: "אני מודה על ברכותיכם וחג שמח". רמז להכרה ממלכתית. הרב צבי יהודה זצ"ל, אשר קצת הסס שמא הממשלה לא תראה בעין טובה את העליה הפרטית הזו, שמח מאוד על מברק הברכה ואמר כי לכתחילה הוא הסס אבל עכשיו הוא רואה שיש סיעתה דשמיא ברוך ה'.

אלון שהיה אז השר האוהד מהמפלגה הגדולה בממשלה, אמר: "תצטרכו לחכות אולי הרבה הרבה זמן עד שהממשלה תאשר עלייתכם". על כך השיב הרב אליעזר ולדמן, בשם המתנחלים: "אין מה לחשוש, נחזיק מעמד!" השר יגאל אלון אשר שמע שהממשלה לא אישרה נשק למתנחלים, פנה בדרכו ירושלימה, לכפר עציון ובקש מהם שיעבירו "משהו" למתנחלים בחברון. דומני שהם העבירו "משהו" השר בגין נתקבל כדרכו בחמימות ובחיבוקים. השר וורהפטיג הגיע בערב יו"ט אחרון והביא עמו ש"ס ראשון לישיבה.

כל הבמקרים המכובדים קבלו "מקלחת" על הביקור שלהם, בישיבת הממשלה שנערכה לאחר חג הפסח.

בחול המועד פנינו בבקשה ליוסף גולדשמיט שהיה אז המפקח על החינוך הממ"ד בישראל ובקשנו ממנו לאשר הקמת בית ספר בחברון. גולדשמיט השיב תשובה חיובית. למחרת הודיעוני שמר גולדשמיט מחפש אותי בדחיפות. התקשרתי - "לצערי עלי להודיעך שקבלתי הוראה מגבוה שלא לאשר הקמת בית ספר" - אמר.

לאחר החג הוקם בית ספר בלתי מאושר במלון "פארק". שני בנים ובת אחת - כתות א'. 2 כיתות ב'- 1. יוסקה באגד מישיבת נחלים תרם 10 ספסלים, לוח וכו'. כשהגיע הציוד ראינו את בעל המלון מטייל בעצבנות הלוך ושוב לאורך מסדרונות המלון. שאלנוהו: "הרי סוכם שנשאר כאן ככל שנרצה?" - השיב בעל המלון: "סוכם על מלון, לא על בית ספר". לבסוף סוכם אתו על 'פשרה טריטוריאלית': הילדים הסתפקו בשני ספסלים (ל- 3 ילדים) והשאר ייכנס למחסן המלון.

נוסף לבית הספר נפתחה גם ישיבה לאחר חג הפסח. היו כעשרה תלמידים מישיבת "מרכז הרב". ישיבת "אור עציון" שלחה קבוצת תלמידים לחזוק הישיבה. סיוע כספי קבלנו מהתנועה למען א"י השלמה וממר שמואל ואנג ז"ל מארה"ב אשר סייע לנו במשך כל הקיץ הראשון לשהותנו בחברון.

סגנון "אני לא יודע" - נאמר גם בישיבת הממשלה שנדרשה לדון בסוגיית ההתנחלות בחברון. השר ורהפטיג הגיש שאילתא לשר הבטחון דאז: "מי אחראי לבטחון המתנחלים בחברון?" דיין השיב: "מה אתה רוצה שאני אוריד אותם? - אני אוריד אותם! מה אתה רוצה שאני אדאג לבטחונם? - אני הבאתי אותם?! - אני העליתי אותם?!" הכל בזו הלשון. כך דווח לי מאחרי פרגוד ישיבת הממשלה.

השינוי בגישת הממשלה הגיע בגלל ג'עברי.
שני בקורים קיימנו אתו לאחר עליתנו. בביקור הראשון התנהג עמנו בכבוד - "אהלן וסהלן!" והביע נכונות לבקרנו במלון בימים הקרובים. אך בבוקר השני קרא לנו "היטלריסטים". ביטוי זה קומם אותנו ועזבנו בטריקת דלת. העיניין הפך ל"פרשה" והממשלה החלה להתייחס לנושא. להוריד אותנו לא יכלו לאחר סגנון מחוצף ומורשע זה אך גם להחליט על הקמת עיר יהודית בחברון היה קשה מפני ש"אולי יחזירו". לכן סוכמו 3 החלטות: א. הממשלה מאשרת לקבוצת המתנחלים לגור בחברון. ב. הממשלה תסייע להקמת ישיבה במקום. ג. אין בהחלטות הנ"ל משום אשור להקמת עיר יהודית או מפעלי תעשיה בחברון. ישיבת ממשלה זו התקיימה בפסח שני, בדיוק חודש לאחר העליה בי"ד ניסן ערב פסח.

לאחר זמן קצר הגיע לביקור רשמי ראשון מפקד אזור יהודה ושומרון אל"מ רפאל ורדי. ורדי סיפר שהוטלה עליו האחריות לבטחון המתנחלים והציע שנעבור לבנייני הממשל הצבאי. גם הציע שנתחייב להיות בשקט. את הרישא קבלנו. את הסיפא - דחינו. הממשלה הייתה מעוניינת להקטין את הפרופיל של ההתנחלות אך אנחנו טענו מיד ובכל אמצעי התקשורת "אם הממשלה דואגת לבטחוננו ומקצה לנו חלק בבניין הממשל, סימן שהיא מכירה בהתנחלות, וכמו שהממשלה התחילה להכיר כך בוודאי הישוב יגדל ויגדל, ובסופו של דבר תקום קריה ויקומו מפעלי תעשיה.



עבור לתוכן העמוד